הפחד הינו המצפן הכי מדוייק להתפחות אישית

פחד הינו רגש שכולנו חווים אותו ללא יוצא מן הכלל, משהו שהתפתח בנו במהלך האבולוציה האנושית ונועד לשמור עלינו בחיים, אך כיום כשהאיום הממשי על האדם המערבי ברוב הפעמים אינו מצדיק את הפחד אותו הוא מרגיש, במקום "להציל" אותנו הוא משתק ולא מאפשר לנהל את החיים אותם אנו רוצים.

אז מה אפשר לעשות? איך להבדיל בין פחד "מוצדק" לבין פחד "לא מוצדק"? איך לעבור את המחסום הבלתי עביר, את התחושה "הבלתי נשלטת"?

לפני שאתחיל ברצוני לצטט ציטוט שקרוב לליבי:

"פחד הוא שאלה. ממה אתה מפחד ולמה? הפחדים שלנו הינם חדר אוצרות מלא בידע עצמי אם רק נחקור אותם" מרילין פרנץ'

איך פחד מבטא את עצמו?

אפשר לחלק את הפחד לשני היבטים עיקריים:

1. תחושה פיזית שבדרך כלל כוללת את התסמינים הבאים (או חלק מהם):

• עליה בקצב לב

• הזעה בכפות הידיים ו/או חלקים אחרים בגוף

• חוסר נוחות באזור הבטן שיכול להשפיע על העיכול/תיאבון

• הרחבת אישונים

• חיוך מאולץ

2. תגובה פסיכולוגית המתבטאת:

• קושי להתפקס/להתרכז

• רצון לברוח מהסיטואציה שגרמה לפחד.

• רצון להימנע מהמחשבה שהפעילה את הפחד.

• קושי בלהישאר במקום אחד (רצון לזוז ולשנות מיקום)

• קיפאון ללא היכולת לזוז

אני מניח שתסכימו איתי, לחוש פחד זה לא הכי כיף ונעים. לרוב אנחנו לא מצפים או רוצים להרגיש אותו (חוץ מסרטי אימה, רכבות הרים, קפיצות בנג'י וכו') אך למרות החוסר רצון, כשהפחד מגיע, הוא לא בא ושואל אותנו "סליחה, אפשר להיכנס?, הוא מתפרץ כאורח לא מוזמן, שלא מתחשב בשום דבר חוץ מעצמו ודורש מאיתנו את כל תשומת הלב שיש לנו.

קרה לכם פעם?

אתם חוזרים בלילה הביתה, אחרי מפגש חברים בבר השכונתי אחרי גינס או שתיים. הדרך עוברת ברחוב חצי מואר ופתאום נשמע הד של צעדים שהולך אחריכם והשאלה צצה לכם בראש: מישהו עוקב אחריי?

באופן אינסטינקטיבי אתם מגבירים את הקצב מבלי להסתכל אחורה, אבל ההד של הצעדים עדיין מאחוריכם.

הלב פועם חזק, נהיה חם למרות שדצמבר בחוץ ורק ירד גשם. אחרי נשימה עמוקה אתם מסובבים את הראש ורואים מאחוריכם אישה מבוגרת בטרנינג שעושה טיול עם הלברדור החמוד שלה.

או אולי קרה לכם משהו אחר:

הבוס שלח זימון לפגישה דחופה בעוד שעתיים לגבי הפרויקט שקיבלתם שבוע שעבר. עדיין לא הספקתם לעבור על החומר כי הצלחת שלכם גם ככה מלאה. יש רק שעתיים להיכנס לעניינים, אתם מתחילים לעבור על הכל בטירוף, לסכם את כל הדברים בשביל לא לשכוח, לא מצטרפים לאכול צהריים עם החברה רק בשביל להספיק כמה שאפשר לפני הפגישה. השעה הגיע, אתם נכנסים למשרד של הבוס, הידיים מזיעות והעיגולים בבית שחי מתחילים להופיע. הבוס מברך אתכם על הפרוייקט החדש, מציין שהוא מודע שאתם בעומס גבוה בתקופה האחרונה, מביע את הערכתו ומגיש לכם מעטפה עם שובר זוגי למסעדה.

במהלך החיים שלי היו עשרות סיטואציות דומות בהן חוויתי פחד שהרגיש מאוד "אמיתי" ו "מוצדק" בזמן שחוויתי אותו, אך לאחר שניצבתי בפני הסיטואציה כל מה שיכולתי לעשות זה לצחוק על עצמי ולהבין שמה שחוויתי היה ממש לא פרופורציונלי למציאות. בתור אדם שאוהב ללמוד ומנסה לשפר את חווית החיים שלו, שאלתי האם יש משהו שאני יכול לעשות בפעם הבאה שאני מפחד?

"אומץ זה לא העדר הפחד, זה היכולת לפעול בנוכחות הפחד" ברוס לי

זיכרון רחוק

בין הדברים הראשונים שעלו לי כשחשבתי על פחד ומה אני יכול לעשות בפעם הבאה, היה זיכרון ילדות.

זה היה טיול שנתי ביסודי, נראה לי זה היה בכיתה ו'. הטיול היה לגליל העליון ורמת הגולן, המקומות האהובים עליי בארץ. ביום השני הגענו לבריכת המשושים, זה היה יום שמשי וחמים שבדיוק מתאים לשחיה במים הקרירים של הבריכה.

חלק מהילדים מצאו מקום שאפשר לטפס ולקפוץ ממנו למים, מהצד זה לא היה נראה גבוה בכלל והיה נראה שהם כל כך נהנים. כמובן, דיי מהר מצאתי את עצמי למעלה. כשעליתי למעלה הבנתי שזה יותר גבוה ממה שחשבתי והתחלתי לפחד, אבל לא היה לי יותר מדי זמן, מאחורי היו עוד ילדים שרצו לקפוץ. לקחתי נשימה עמוקה ומיד קפצתי. זה היה כל כך כיף שלא לקח לי הרבה זמן עד שעליתי פעם נוספת, רק שהפעם הייתי לבד ולא היה אף אחד מאחורי. נעמדתי על הקצה והסתכלתי למטה, הלב התחיל לפעום ומשום מה הפחד התחזק משניה לשניה. אין לי פחד גבהים וגם ככה כבר קפצתי משם, אז זו הייתה תחושה דיי מוזרה. כמה שחיכיתי יותר, ככה פחדתי יותר, בסופו של דבר לקחת צעד אחורה בשביל לפנות את הדרך לילדים אחרים שהתחילו להגיע.

לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שלפני זה קפצתי בקלות וממש נהניתי מהקפיצה ועכשיו אני מפוחד. התחלתי לחשוב על הקפיצה הראשונה והבנתי שלא היה לי זמן לחשוב, לא היה לי זמן לפחד, שפשוט עשיתי את זה. חיכיתי להזדמנות הבאה לקפוץ, ניגשתי לקצה ועוד לפני שהפחד הספיק להגיע קפצתי. חזרתי על הקפיצה עוד כמה פעמים בשביל לוודא ש"הפתרון" באמת עובד, בין היתר זה גם היה ממש כיף. כבר אז הבנתי את המשמעות של פעולה לעומת מחשבה בהיתקלות עם פחד.

בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, מסתבר ששני עשורים לאחר מכן החוויה הזאת עדיין איתי ועכשיו אני מבין כמה היא חשובה ורלוונטית לנושא הפחד שאנו חווים ביום יום.

פעם הבאה שאני מפחד

לפחד, לחשוב על להפסיק לפחד, להדחיק את הפחד או לברוח ממנו ימשיך להאכיל אותו, לחזק אותו ויגרום לעוד פחד! זהו מעגל שרק מחזק את עצמו ואף פעם לא מוביל להפסקת הפחד. הדרך היחידה שאני מכיר היא לשבור את המעגל הזה ע"י פעולה בכיוון הפחד!

למה אני מתכוון? קפיצה לבריחה הינה סוג של פעולה כזאת, אמנם הסיטואציה לא מורכבת והפחד דיי מובן, אבל גם בסיטואציה כזאת, זו הדרך היחידה להפסיק לפחד. כל מחשבה אחרת, או פעולה אחרת היתה משאירה אותי במעגל הפחד. הפעולה בכיוון הפחד לא רק שוברת את המעגל, היא גם מאפשרת לנו להבין את פחד, לחוות את מה שקיים אחריו וללמוד למה אנחנו באמת מסוגלים.

תמיד בערה בי התשוקה לטייל ואחרי שסיימתי את הלימודים ומצאתי את עצמי בעבודה טובה שפתחה בפניי את הדלת הזאת. להפתעתי היה דיי קשה להתארגן על טיול עם עוד אנשים במיוחד כשמדובר בטיסה של חודש. ב 2015 מצאתי את עצמי ללא שותפים לטיול (צרות של עשירים, אני יודע). פחדתי לטייל לבד בעיקר כי אף פעם לא טיילתי לבד וכי אני יצור מאוד חברתי. לטוס לבד נראתה לי חוויה פחות כיפית. עמדו בפניי 2 אפשרויות: להמשיך לפחד ולהישאר בארץ או לטוס לבד בפעם הראשונה. לשמחתי בחרתי לעמוד מול הפחד הזה ולטוס לבד ליפן וניו זילנד. מיותר לציין שזו הייתה אחת החוויות המדהימות והבונות ביותר בחיים שלי עד כה. הכרתי המון אנשים מכל רחבי העולם, חוויתי טבע מהמם ונצחי ובעיקר הכרתי את עצמי לעומקים שלא הכרתי עד אז. אני עדיין מאוד אוהב לטייל עם חברים או עם בת זוג, אבל במקרים בהם זה לא אפשרי, הפחד כבר לא שם בשביל לעצור אותי. מאז טיילתי לבד בהרבה מקומות מקומות בעולם, הכרתי חברים חדשים לחיים ופיתחתי יכולות שלא הייתי מפתח ורכשתי ידע שכנראה לא היה מתגלה בפניי.

במסע החיים שלי, הבנתי שאם נמשיך לעשות את אותם הדברים שאנו תמיד עושים, לפחד מאותם סיטואציות שוב ושוב, אנו לא נפתח יכולות וידע עצמי חדש ומשמעותי.

ההבנה הזאת מלווה אותי לאורך החיים שלי, היא המצפן שתמיד נמצא בכיס, והמחט תמיד מצביעה לכיוון פחד! שם מחכים לי מחוזות ונופים שעדיין לא ראיתי, חוויות שעדיין לא חוויתי ויכולות שעדיין לא גיליתי.